קטע מתוך לקט ניתוחי מדיניות וסוגיות מחקריות

בנק ישראל

כ-60% מהעובדים בישראל מועסקים מחוץ ליישוב מגוריהם. מתוכם שני שלישים מגיעים לעבודה ברכב פרטי, כ-20% מגיעים בתחבורה ציבורית וכ-10% – בהסעה מאורגנת שהמעסיק מספק.
בין היישובים בישראל קיימים הבדלים בולטים מבחינת האפשרות להגיע למקומות העבודה באמצעות תחבורה ציבורית יחסית לאפשרות להגיע באמצעות רכב פרטי. ניתוח שונות זו בנגישות היחסית יכול לסייע לפתח את התשתיות באופן מאוזן.

ככל שמתרחקים מהערים המטרופוליניות הנגישות היחסית יורדת.
ברוב יישובי הפריפריה – ובמיוחד ביישובים הערביים – הנגישות היחסית נמוכה ונובעת ממגבלות ההיצע של שירותי התחבורה. ביישובים יהודיים קטנים בפריפריה הנגישות נמוכה, אך רמתם הסוציו-אקונומית הגבוהה עשויה להעיד כי בהתחשב ברמת התחבורה הציבורית שניתן לספק להם, הנגישות הנמוכה נובעת מכך שהתושבים מעדיפים להשתמש ברכב פרטי. בערים ויישובים חרדיים הנגישות היחסית גבוהה.

בהרבה יישובים מרקע סוציו-אקונומי נמוך – במיוחד במגזר הערבי – הנגישות היחסית נמוכה ומלוּוה בהסעות מאורגנות שהמעסיקים מספקים. ההסעות יעילות שכן ניתן לעבור באמצעותן מרחק רב בזמן נתון. אולם בהיעדר חלופות נוצרת בהן תלות, וזו מקטינה את אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפני התושבים ויוצרת אצלם תלות במעט מעסיקים.​




​