הוצאות פינוי בסך כ-260,000 ש"ח לטובת המדינה כנגד פולשים חוזרים ונשנים למקרקעי ציבור בנגב "אל ערקיב"

משרד המשפטים

בית משפט השלום בבאר שבע, השופט עידו רוזין, פסק לטובת המדינה, בתביעה להשבת הוצאות פינוי, סך של כ-262,000 ₪ והוצאות שכר טרחה בסך 100,000₪ בגין עלויות פינויים חוזרים ונשנים של הנתבעים משבט אבו מדיעם, אשר פלשו למקרקעי ציבור בבעלות המדינה באזור המכונה "אל ערקיב".

רקע:
הנתבעים, 34 במספר, חזרו ופלשו מאז שנת 1999 מספר רב של פעמים למקרקעין בבעלות המדינה בנגב והקימו עליהם עשרות מבנים למגורים ומחסנים.
הנתבעים עשו זאת חרף פסקי דין חלוטים של כל הערכאות, במסגרת צווי הפינוי שהוצאו נגדם, אשר קבעו כי הנתבעים הינם פולשים וכי עליהם להתפנות מהמקרקעין בהיותם אדמות מדינה.

כוחות אכיפה בדרום בניהול רשות מקרקעי ישראל, נאלצו להשקיע משאבים רבים לצורך פינויים של הנתבעים מהקרקע ובכלל זה נדרשו כוחות משטרה בהיקפים משמעותיים על מנת להבטיח את הפינוי ואת שמירת שלום הציבור, וזאת לאור מאבקם של הנתבעים על מנת למנוע פינויים מהמקרקעין. מאות שוטרים, עשרות פקחי הסיירת הירוקה, וכלי רכב כבדים מסוגים שונים נדרשו לצורך הפינוי המורכב מתא שטח גדול.
בעקבות האמור הגישו רשות מקרקעי ישראל, משטרת ישראל והסיירת הירוקה, באמצעות פרקליטות מחוז דרום (אזרחי), תביעה כספית לבית משפט השלום כנגד הנתבעים להשבת עלויות פינוי וזאת בגין נזקים והוצאות שנגרמו להם בעקבות ביצוע פינוים חוזרים ונשנים של הנתבעים מהמקרקעין הנ"ל.
על אף שבמרוצת השנים פלשו הנתבעים למקרקעין מעל מאה פעמים, הוגשה התביעה הנוכחית בגין שמונה פינויים ספציפיים שבוצעו במהלך שנת 2010.

פסק הדין הנוכחי ניתן כנגד 6 מהנתבעים, לאחר ששאר הנתבעים, במסגרת ההליך שהתנהל, חתמו על הסכמי פשרה עם המדינה לתשלום סך כולל של כ-320,000 ₪ (2 מהנתבעים נפטרו ולכן התביעה נגדם נמחקה).
בית המשפט בפסק דינו חייב את 6 הנתבעים שנותרו לשלם למדינה הוצאות פינוי בגובה 262,346 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית 286,406 ₪. כמו כן חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות משפט בסכום של 100,000 ש"ח.
סה"כ מכוחם של כל פסקי הדין במסגרת התביעה שהוגשה, יעבירו הנתבעים לקופת המדינה סכום כולל של כ – 600,000 ₪, בתוספת הוצאות משפט בגובה 100,000 ₪.

בפסק דינו, קיבל בית המשפט את טענות המדינה כמעט במלואן, דחה את טענות הנתבעים כי המדינה לא הייתה מוסמכת לפנותם, ועמד בצורה חד משמעית על זכותה של המדינה כבעלת דין אשר "רשאית גם רשאית להגיש תביעה כספית נגד אזרח זה או אחר...". בית המשפט קבע כי: "ככלל, זכותה של המדינה לתבוע נזקיה היא זכות קנויה, וזאת במנותק מפעולותיה כריבון, כפוף להוכחת יסודות העוולה. מדיניות זו ראויה במיוחד שעסקינן בכספי ציבור עליהם מחויבת המדינה לשמור". בית המשפט פסק כי "התנהגותם של הנתבעים בפלישות החוזרות והנשנות, למרות שקיבלו דרישות לפינוי מחוברים וצווי סילוק יד מלמדות שעליהם לשאת בתוצאות מעשיהם שכן התנהלותם זו גרמה למדינה נזקים נשוא התביעה".

עוד נפסק ביחס להתנהלות הנתבעים בפרשה זו כי: "יש לזכור שלא מיוחסות לנתבעים הוצאות שנגרמו בגין פלישה בודדת, שכן בעניינינו במרוצת השנים פלשו הנתבעים עשרות פעמים למקרקעין, באופן מגמתי והם חוזרים ושבים עד היום לפלוש למקרקעין תוך עצימת עיניים באשר לנזקיה של המדינה", וכי "בזמן אמת נקבע כי התנהלות הנתבעים נגועה בחוסר תום לב, כן נקבע כי הנתבעים פלשו למקרקעין וכי משך שבע שנים הם ממרים ומפרים בשיטתיות את צווי הערכות השיפוטיות לכל דרגותיהם המורים להם לפנות את המקרקעין. אמירות אלה מדברות בעד עצמן".

לעניין הוצאות המדינה והנזק שנגרם לה נפסק כי "בית המשפט השתכנע שהתשתית הראייתית שהניחה המדינה בשאלת הנזק, ברורה ומשכנעת ויש בה כדי להרים את הנטל המוטל על המדינה להוכיח את הנזקים שנגרמו לה", וזאת באמצעות הגשת ראיות רבות ובכללם – חוו"ד, מסמכים ועדויות. מנגד נקבע כי "הנתבעים לא הביאו כל ראיה וניסו, ללא הצלחה להפריך או להחליש את הראיות שהגישה המדינה".

גם ניסיונם של הנתבעים להטיל דופי בשיקול הדעת של המשטרה לעניין היקף הכוחות – נדחה, תוך שנפסק כי לא הוכחה ראשית ראיה לפגם בשיקול הדעת הרחב של המדינה/ המשטרה כרשות מנהלית כיצד לעשות שימוש במשאבים העומדים לרשותה, וכי ההחלטות בדבר היקף הכוחות "נבחנו ונבדקו ביסודיות".
לאחר שביהמ"ש פסק כי הוצאות המדינה הוכחו במלואן, נקבע כי על הנתבעים לשאת בהן "ביחד ולחוד" היות ומדובר בנזק שאינו ניתן לחלוקה. בסופו של יום, כיוון שבהליך נותרו 6 נתבעים שלא חתמו על הסכמי פשרה (מתוך 34 נתבעים) סבר בית המשפט כי לא יהא זה הוגן שאותם 6 נתבעים יישאו בנזק שנגרם ע"י כלל הקבוצה, ולכן - בנסיבות העניין הורה לחייב אותם ב-20% מעלות הפינויים.

פסק הדין נחתם במסר החשוב הבא: "בשולי הדברים, אציין כי האוכלוסיה הבדואית שלובה באוכלוסיית מדינת ישראל מאז הקמתה והיא מהווה חלק אינטגראלי של חברה הישראלית. לא ניתן להתעלם מכך שאותם אזרחים הפולשים לאדמות המדינה הם פורעי חוק. פלישות החוזרות והרבות יש משום התרסה נגד שלטון החוק, תוך זלזול בעקרונות היסוד של שיטתנו ותך סיכון חיי-אדם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם גם מכך כי לפחות בחלקה נובעת מציאות זו ממצוקה. מצוקה, קשה ועמוקה ככל שתהא, אינה יכולה להצדיק הפרת חוק. הפרות חוק, שימוש באלימות ופגיעה בשלטון החוק – הן כולן דרכי פעולה שלא ניתן לקבל במדינת חוק מתוקנת..."

מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) נמסר לאחר פסק הדין:
"התביעה במהותה הינה תביעה לקיום שילטון החוק, לשמירה על הסדר הציבורי ולאכיפה של פסקי דין של בתי משפט שונים. התביעה נועדה להרתיע את מי אשר מפרים את החוק, פולשים לאדמות מדינה, ומזלזלים בצווים ו/או בפסקי דין הקובעים כי עליהם לפנות את המקרקעין. המסר של התביעה ופסק הדין ברור – מי אשר יפלוש לאדמות המדינה וייאלץ את המדינה להשקיע משאבים לצורך פינויו, יישא בעלויות הפינוי".
התביעה הוגשה ונוהלה על ידי עו"ד גלי צימרמן – חדאד ועו"ד לירון שי מפרקליטות מחוז דרום (אזרחי) ובסיוע וליווי רשות מקרקעי ישראל, משטרת ישראל (לוחמי יחידת יואב של משטרת המחוז הדרומי) והסיירת הירוקה.