מדוע המדינה נותנת תמריץ שלילי לשרת במילואים

המאמר נכתב על ידי עו"ד דורון אפיק
בשנת 2008 חוקק חוק חשוב: חוק שירות המילואים, התשס"ח-2008, אשר הסעיף הראשון לו קובע, כי הרקע לו הוא "ראיית הנמנים עם מערך המילואים כתורמים תרומה ייחודית למדינת ישראל". כמי שמשרת במילואים ימים רבים כל שנה ובעל דרגת קצונה גבוהה מספיק כדי שחיילים רבים ישוחחו עימו על בעיותיהם, אני יכול לומר בפה מלא: החקיקה בישראל מעודדת השתמטות ממילואים. מדינת ישראל אינה יודעת לפצות את ה"תורמים" וגורמת בפועל לתמריץ מובהק להשתמטות או להימנעות מעסיקים מלגייס לעבודה "תורמים" אלה. "שוויון בנטל"? אז מדוע המיעוט שנושא בנטל המילואים נושא גם בעלותם?
התגמול למשרתי המילואים מוסדר, משום מה, בחוק הביטוח הלאומי, ולא בחוק שירות המילואים. החוק קובע, כי כאשר אדם נקרא למילואים, הוא זכאי לשכר עבודה רגיל, אך אם היה עצמאי, הכנסתו הממוצעת ואם לא עבד כלל, יהיה זכאי לתגמול מזערי שנקבע בחוק. עם זאת, החוק גם קובע תקרה לשכר לו זכאי אדם בגין יום מילואים וכך אנשים מסוימים מפסידים כספים כשהם נקראים למילואים.
הבעיה חמורה מכך. מה עושה זוג עם ילדים, אשר שניהם עובדים ואחד נקרא לשירות מילואים? המשמעות הכספית (הצורך בתשלום לצד שלישי שיטפל בילד או שבן הזוג ייקח חופש) עשויה להיות גבוהה ביותר והמדינה אינה מסייעת ל"תורמים" אלה. המדינה גם אינה יודעת לסייע למי שעובדים משמרות או ששכרם מבוסס על הסכמים קיבוציים הקובעים במפורש בסיס שכר נמוך עליו מתווספות תוספות החלות רק על ימי עבודה בפועל. באופן מפתיע (או אולי לא) דווקא עובדי מדינה רבים כפופים להסכמים קיבוציים הקובעים במפורש מרכיבי שכר משמעותיים שלא חלים כאשר העובד אינו עובד בפועל. המשמעות: שכרם של אותם עובדים נמוך משמעותית כאשר הם נקראים למילואים.
ומה לגבי המעסיקים? מעסיק מקבל אמנם, מהמוסד לביטוח לאומי, החזר בגין השכר ששילם לעובד שנקרא לשירות מילואים, אולם שכר העובד אינו מתקרב לעלותה האמיתית של היעדרות העובד. אם מדובר בעובד זוטר הניתן להחלפה בקלות, ישכור המעסיק עובד חליפי או ישלם שעות נוספות לעובדים אחרים (וכך ישלם שכר כפול על אותה תקופה, כאשר המדינה תשיב למעסיק רק את עלות שכרו של העובד שנקרא למילואים). אם מדובר בעובד בכיר, לא תמיד ניתן למצוא תחליף לאותו עובד והנזק עשוי להיות גבוה אף יותר. המדינה כלל אינה מתמודדת עם סוגיה זו שמשמעה פגיעה בסופו של דבר ב"תורמים" עצמם. המדינה יוצרת תמריץ משמעותית למעסיקים להימנע מלקבל לעבודה עובדים המשרתים במילואים באופן פעיל. נכון, יש חוק האוסר זאת, אך המעסיק ימצא הסברים הגיוניים אחרים מדוע בחר שלא לקבל לעבודה את אותו "תורם".
ככל שהמדינה רוצה לתמרץ אנשים לשרת במילואים, חוק שירות המילואים אכן היה צעד בכיוון הנכון, אך אין בו די. יש ליצור תמריצים למעסיקים לשכור אנשי מילואים ולעובדים לשרת במילואים על ידי תשלום מעבר לשכר הרגיל, לרבות תשלום (ולו חלקי) למעסיקים (או עובדים עצמאיים) בגין הצורך בעובדים חליפיים ותשלום לשכירים בגין הוצאות כלליות. עוד, בוודאי שיש לקבוע באופן ברור (גם אם דווקא עובדי המדינה הם אלה שכפופים להסכמים קיבוציים מונעי מילואים אלה) כי כל מרכיבי השכר (גם אלה שבמפורש לא הוגדרו כשכר) ייחשבו כשכר לצורך שירות המילואים. עד אז, המדינה מעודדת השתמטות והימנעות מגיוס לעבודה של משרתי מילואים.

עו"ד דורון אפיק הינו שותף בכיר במשרד אפיק ושות' (www.afiklaw.com), מוסמך כעורך דין בישראל ובניו-יורק ומתמחה בליווי חברות, עסקאות בינלאומיות ופיננסיות, לרבות עסקאות מיזוג ורכישה, ומימון ואף מרצה בתחום במסגרת התואר האקדמי במשפטים. עו"ד אפיק בוגר הכשרה של האיחוד האירופי ביישוב סכסוכים בינלאומיים מחוץ לכותלי בית המשפט (גישור ובוררות).